תוניסיה מורשת אתר וורדפרס חדש
כתבות דומות
ביזרטה שוכנת על חוף הים התיכון, במעבר הצר בין אירופה לאפריקה מול סיציליה ובפתחה שני אגמים טבעיים הנוחים למעגן אוניות – אגם ביזרטה ואגם אישקל. הפניקים בזמנם העמיקו את התעלה הטבעית שבין אגם ביזרטה לים התיכון וחפרו תעלה שחיברה את אגם ביזרטה לאגם אישקל. העיר נכבשה על ידי הערבים בשנת 698 ומאז מעמדה כעיר נמל חשובה פחת והפוטנציאל האסטרטגי שלה לא נוצל בידי השושלות המוסלמיות שמשלו בה.
בראשית המאה ה–10, עם עליית השושלת הפאטימית לשלטון השתנתה האוריינטציה של השליטים המוסלמים, ממרכזים פנים ארציים עברו לאזור החוף, הודות לבניית צי מלחמה שנתן להם יכולת להתמודד מול הסכנות של ציי הביזנטים. ביזרטה שופצה מחדש והפכה לעיר המרכזית של אזור צפון תוניסיה. המוסלמים בנו בה מסגד גדול, בתי מרחץ, שווקים ומבני ציבור, נשתלו בה גנים והעיר הוקפה חומה.
הישוב היהודי במקום, על פי ההיסטוריונים, קיים מאז התקופה הפניקית דרך התקופה הרומית והביזנטית. פרנסתם של היהודים באותה תקופה היה דיג, מסחר ומעט חקלאות. ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-11 אבן אבי דינאר אל-רעיני אל- קרואני כותב כי בזמן כיבושה של העיר בשנת 698 היה מושל העיר יהודי והוא עמד בראש הצבא הביזנטי שהגן על העיר. לאחר כיבושה של העיר על ידי הערבים לא התמנו עוד מושלים יהודים, כי לפי חוקי הד'מה {המעמד המשפטי שניתן ליהודים לפי האסלאם} מי שאינו מוסלמי לא היה יכול לשמש בתפקיד ניהולי או פיקודי.
אזכור ראשון לקיומה של קהילה יהודית בביזרטה היה במאה ה- 18 ביומן מסעותיו של החיד"א שביקר בתוניסיה בדרכו לאיטליה בשנת 1774.
החיד"א כותב שהתארח בביזרטה אצל שמואל סדבון בנו של אברהם סדבון מנהיג קהילת העיר תוניס שערך לכבודו ולכבוד פמלייתו משתה כיד המלך. אזכור נוסף לקיומה של קהילת ביזרטה מופיע בראשית המאה ה-18 בשו"ת של "משח"א דרבותה" לרבי מסעוד רפאל אלפאסי, שם מוזכר שלצורך קבורת רוכל יהודי שחי עם אשתו בין מוסלמים בכפר ראף-ראף שבסביבה השתמשו בשרותי קהילת ביזרטה.
בית הכנסת החדש בערך משנת 1950
בראשית המאה ה-19 מדווח הנוסע המלטזי גריבס על קהילה יהודית בביזרטה המונה כ – 500 יהודים.
הקהילה הייתה מאורגנת סביב לבתי הכנסת והיו בה ארבעה רבנים, האחד שימש כרב ראשי של הקהילה, שניים אחרים כמלמדי תינוקות והרביעי היה אחראי לפעילות בתי הכנסת, באותה תקופה היה קיים קשר קבוע בן קהילת ביזרטה לקהילת העיר תוניס. לפי עדותו של הנוסע היהודי בנימין השני בשנת 1852 חיו בביזרטה כ – 100 משפחות יהודיות, היו בהן גם משפחות ליבורנזיות אחדות שהצטיינו בעושר ועשו עסקאות מסחר בין-לאומיות, אולם רוב יהודי העיר התפרנסו מרוכלות וממלאכות אחרות ובהן צורפות, צבעות, נפחות, יצור בדים, יצור נעלים ותפירה, ואף ביצור מזון.
בשנת 1837 מגיע לעיר ביזרטה יהודי בשם ישראל אימאן שמוצאו מטבריה ומשמש בה כרב וכמלמד תינוקות עד יום מותו בשנת 1897, והוא נחשב לרב המייסד של מוסדות הקהילה בביזרטה. בתו של רבי אימאן הייתה אמו של ישראל ארקי, מנהיג הקהילה במאה ה-20. הרב השני שיצא לו מוניטין ופעל בביזרטה במאה ה-19 היה רבי מאיר שלמה פריאנטי שמוצאו היה ליבורנזי, הוא חיבר את הספר "אמרי שפר". רבי מאיר שלמה פריאנטי הנהיג את הקהילה עד לראשית המאה ה-20. לאחר מותו שימש קברו כמוקד עליה לרגל, ובשנת 1906 ניקרא אולם ההתכנסות העיקרי בבית הכנסת "מדרש שלמה" לזכרו. נכדו שנשא את שמו שלמה פריאנטי היה מורה לעברית בעיר ביזרטה.
אחרי מותו של רבי מאיר שלמה פריאנטי נתמנה רבי שמואל טייב לרבה הראשי של העיר, אולם בשנת 1928 נאלץ לעזוב בשל מחלוקת עם בני הקהילה ובמשך מספר שנים לא נתמנה רב ראשי בעיר והיו בה שליחי ציבור בלבד. רבי חויתה פרג'ון שעבר לביזרטה מגאבס שימש תחילה מורה לעברית בתלמוד תורה, חזן ודרשן, בהדרגה רכש את לב הקהילה ובשנת 1932 מונה לרב הקהילה באופן רשמי. בין המלמדים בתלמוד תורה מוזכרים רבי חיים מסיקה שהיה גם שוחט ונוטריון,
רבי שלמה פריאנטי נכדו של רבי שלמה מאיר פריאנטי, שהיה גם מורה לעברית וגם שוחט, רבי חיים סעדה, ורבי רפאל כהן בן ג'רבה.
בשנת 1904 במצות הביי הוקם ועד קהילה בבזרטה שבראשו עמד מאיר אמיל סעדה, סגניו מאיר אמיל ברהמי, ז'אק גז, ויקטור חיים סיטבון, סלומון זיתון, סלמון דודיסקו, בורג'ל, יוסף זיתון, וישראל ארקי. בשנת 1908 יזם
הועד הקמת בית חולים יהודי בעיר. בשנת 1910 נבחר שלום הטל לנשיא ועד בית החולים היהודי.
ליקט וערך יוסי פרי
לבוש מסורתי של בנות ביזרטה
לא לכל הערים בטוניסיה יש התיחסות וזה חבל ניתן לחשוב למי שלא יודע שבטוניסיה יש רק שש או שבע ערים .חסרות ערים או ישובים שלא צוינו למרות שהיו בהם יהודים לא מעטים.
שמעון שלום רב וברוך הבא לאתר "תוניסיה מורשת"
דבריך נכונים ישנם עוד ערים נוספות בתוניס אך אם הזמן אנו נעלה גם אותם, במידה ואתה מעוניין בעיר מסוימת נא ציין זאת ואנו נעלה גם אותה.
בברכה
יוסי פרי
הנהלת האתר
ליוסי שלום רב
אני מודה לך על התיחסותך לתגובתי,אני יליד קראון עיר שחיו בה יהודים ערבים ונוצרים.בניגוד לערים אחרות ערבי קראן לא אהבו במיוחד את היהודים ובזמן הנאצים סבלנו יותר מהערבים מאשר מהנאצים.באותה תקופה היתי ילד בן 10 ובתור ילד אני זוכר את התקופה יותר ממה שהיה אתמול זה חרוט בזיכרון עמוק עמוק באחד מתאי המוח של האדם.למרות הכל אני גם זוכר את בית הספר והמשמעת שהיתה נהוגה בו לצערי לא כמו של היום בארצנו היקרה והאהובה.
שמעון ידידי ערב טוב לך
אתר תוניסיה מורשת הוקם בדיוק לצורך פרסום מאמרים של קהילת תוניסיה בארץ, אני מאוד מבקש אם את יכול ורוצה לכתוב מאמר על העיר קירואן ועל תקופת הנאצים וכל מה שאתה זוכר ורצה לפרסם/לספר, כולל תמונות ,אשמח לפרסם זאת באתר. תכתוב ותשלח לי במייל ואני הפרסם באתר את מה שתשלח תחת השם שלך כמובן.
ממתין לתגובתך
בברכה
יוסי פרי
הנהלת האתר
שלום רב,
המידע הבא אולי לא שייך כ"כ ליהדות ביזרטה, כמו לעיר עצמה. ביולי 1960 ביקש בורגיבה, באופן בוטה ותקיף, מדה גול לפנות את בסיסי הצבא הצרפתי מביזרטה (כתמיכה למאבק האלג'ירי), ולאחר מכן תקף את הבסיס הצרפתי והטיל עליו סגר ימי ויבשתי. צרפת הגיבה בתקיפות, ובתום שלושה ימי קרב נמנו 700 הרוגים ו 1200 פצועים מקרב הטוניסאים.
שטות מדינית של בורגיבה הובילה לתגובת יתר רצחנית של הצבא הצרפתי, ובעצם הייתה המאיץ להשתחררות אלג'יריה מצרפת.
אגב, מדוע המאמר נפסק כך סתם באמצע משפט?
ביזרט بنزرت.
אוכלוסית העיר מעורבת. בין תושביה, מוסלמים שמקורם מאלג'יר ואירופיים ואף רוסים שברחו מארצם במהפכת אוקטובר 1917. העיר נמצאת בין ים התיכון וימת ביזרט. ידועה כעיר מקלט לשודדי ים,דבר המתאפשר כי ימת ביזרט מוסתרת. אניות עם הפירטים היו נעלמות כשנכנסו לתעלת הכניסה לימה. עד למיגור הפירטיות בשנת 1818.
אז התושבים הופכים לדייגים : הדגים אורטה (דניס), בורי, סול, ברבוניה ולוקוס מטילים ביציהם בימת ביזרט וניתן על נקלה לדוג אותם המיצר, ביציאתם אל הים הגדול. שם ממתינים הדייגים כל הזמן. בזמנו היה מסחר ער של אלמוגים עד שאוכלוסייתם הידלדלה.
ביזרט עם יותר מ-150.000 תושבים, הייתה ידועה כעיר נמל צבאי צרפתית. הצרפתים ביקשו להפוך אותה לנמל צבאי בסדר גודל של טולון : Toulon כנגד הנמל הצבאי בסיציליה.
ראו סיורי בעיר עם תמונות בשנת 2009 בבלוג שלי : http://www.amit4u.net/blogpostsbydate/20,2009,7.aspx
אני גרתי בעיר ביזרט ברחוב לפני עליה של בורגיבה לשלטון
שמו בולבר מרמי עלית בית כנסת הגדול של ביזרט.
בזמן הזה החיים היו טובים אם הערבים והצרפתים
היה דוד קראו לו לאון שיטפון היה חנות לדבק ויין ברחוב אחרי בית הכנסת הגדול
אחרי הבנין שהינו גרים היה קולנוע גזינו
מקס ברוך הבא לאתרינו "תוניסיה מורשת"תודה על תגובתך באתרינו נישמח להמשיך לראותך בין גולשינו ונישמח על כל הערה או הארה
בברכה הנהלת האתר
יוסי פרי
שלום לכולם
דיברתם על כמה רבנים מהעיר ביזרטה כן זה נכון
גם סבא שלי זל היה רב גדול שוחט ומוהל גדול שמו
היה רבי
ללו אבוזדיד
Aboujdid Elie, 13 rue
d'Alger à. Bizerte
והוא טיפל בכל יהודי שגר בביזרטה וחוץ מיזה סבי
לא רצה לעזוב את ביזרטה עד יהודי האחרון של
ביזרטה
שלום לכולם
אלי אבוזדיד
אלי שלום רב וברוך הבא לאתר "תוניסיה מורשת" תודה על העדכון. אתה מוזמן לכתוב ולהגיב כרצונך.
בברכת שבת שלום
יוסי פרי
שלום לכולם שמי אליהו אבוזדיד על שם סבי זל
אני נולדתי בביזרטה במקום שנקרא בזמנו מנזל בורגבה אבא שלי זכרונו לברכה
היה מסריט קולנוע בבזרטה כולם היו מכירים אותו בשם יוסף אבוזדיד זל ואמא שלי
אודט גז זל היתה גם ממשפחה של רבנים גדולים משפחת גז כולם מכירים בביזרטה
המישפחה שלי ברחו מביזרטה עם הצרפתים סבא וסבתה גז נילקחו בצוללת
צרפתית למרסי ומשם לישראל וכל הרכוש שהיה להם נישאר בביזרטה לסבא היה
קפה קטן בביזרטה זה צד האמא וצד האבא כמו שסיפרתי לכם או לא עזב את
ביזרטה עד שכולם עזבו אבא ואמא שלי ברחו מביזרטה בשנת 1962 ישר למרסי
ומשם לישראל אני רוצה לברך את כל הטוניסים בחג פסח שמח והרבה ברכות
לכולם וגם לכל לעם ישראל חג מצות שמח
http://www.youtube.com/watch?v=F1FtxvZYh4I
אליהו שלום רב לך!!
וברוך הבא לאתרינו"תוניסיה מורשת"
נשמח לראותך בן גולשינו
ונשמח לכל תגובה
בברכת חג שמח וכשר
בברכה לבנה פריאנטי
בשם הנהלת האתר
תודה
http://www.youtube.com/watch?v=119yXOqLizk
חג פסח שמח ליהודים מטונסיה ולכל עם ישראל בעולם כולו
בשנה הבאה בירושלים הבנויה המן המנט
בס"ד
לפני כחודש ימים עלו לקבר של סבא שלי ללו אבוזדיד בפריס 3 נכדים בפונטה זה
שם של הבת קברות היהודי בפריס
ואז קרא שם נס שלא יאומן
השם של השלושה היה אבלין אבוזדיד מישל בלאיש ודני זונס
הם עלו לקבר ופיתאום כוורת דבורים על הקבר ממש מפחיד
הם פשוט לא הבינו מה קורה ולמה על הקבר של סבא שלהם זה קרא
חג פסח שמח לכולם
Vertaaltypen
Tekstvertaling
FRANS
HEBREEUWS
Brontekst
La communauté juive de Ferryville
Si l’on tient compte des statistiques officielles du gouvernement tunisien concernant la population juive tunisienne de Ferryville, on note qu’ils étaient 70 en 1921, 323 en 1946 et 179 en 1956. (Cette diminution s’explique par le début de l’émigration des familles vers Israël, la France ou même le Canada). Les premiers juifs sont arrivés des alentours à Ferryville en 1913. A ces nombres, doivent s’ajouter des familles de Juifs français. Ce qui donnerait par exemple en 1936 : 285 juifs au total, en 1946, 484 juifs et en 1956, 269.
Jusqu’en 1942, la communauté juive se composait d’environ 25% d’ouvriers ou employés de l’arsenal et de la marine, de 20% de commerçants (artisanat, cabas en cuir, poteries, bijoux en argents, bonneterie, tissus, électroménager, etc…) et 12% d’artisans. Leur venue à Ferryville a été essentiellement motivée par des raisons économiques, ils venaient tout simplement y chercher du travail.
Quelques noms de familles : Cohen, Fitoussi, Guez, Jami, Lelouche, Msika, Setbon, Baroukh, Ben Ezra, Berreby, Bensimon, Chemla, Nahoum, Attal, Berda, Haddad, Lahmi, Sebag, Safar, Taïeb, Zeitoun, Madar, Demri, Boukhris, Gozlan, Haccoun, Hassoun, Krief, Maatouk, Lévy, Saada, Tahar, Zarka, Baron, Mamou, Pariente, Junès, Narboni, Hagège,Méguidès, Seknazi, Uzan….Ces noms de famille sont à l’image de la majorité des juifs de Tunisie : origine diverse qui témoigne de successives émigrations de Palestine, d’Italie, d’Espagne. Et ces juifs venus d’horizons différents vont constituer la communauté juive de Ferryville.
Au tout début, les offices religieux avaient lieu chez les particuliers, puis se firent dans un local de la rue Hoche. Le nombre de fidèles augmentant, ils ramassèrent de l’argent pour acheter une maison rue Marceau, avec deux logements : l’un pour le rabbin, le second aménagé en synagogue (inaugurée en 1937).Après la seconde Guerre mondiale, la maison fut vendue pour un autre projet de synagogue qui ne vit jamais le jour. La petite synagogue resta en fonction jusqu’au départ des derniers juifs.
Le premier rabbin (également boucher) fut Lalou Aboujdid de Bizerte en 1933. Puis se succédèrent les rabbins Fradgi Zeitoun (1934-43), Nessim Msika (1943-51), Aron Boukhris (1951-56), Rahamin Assuïed (1956-58), et le dernier, Raphaël Madar (1961-62).
Le shabbat et les fêtes, la synagogue connaissait une assez bonne fréquentation. Peu de juifs construisaient leur soucca et tous se réunissaient pour Souccot sous celle de la synagogue. A Rosh HaShana et Kippour, les fidèles se retrouvaient souvent à l’extérieur de la synagogue trop petite alors… Pour Pourim, les enfants faisaient éclater des pétards pendant la lecture de la Meguila au grand désespoir du rabbin qui avait bien du mal à officier. Les membres de la communauté venant d’horizons différents, il y avait parfois quelques tensions pendant les prières et les offices, mais tout finissait par rentrer dans l’ordre à l’occasion du Yom Kippour.
Il y avait une boucherie cachère. Après le rabbin-boucher Aboujdid, ce fut Meyer Sebbag qui vint s’installer de Mateur. Le nombre de mariages mixtes a été insignifiant durant toutes ces années malgré un environnement non-juif très important.
Une Caisse de Secours et de Bienfaisance créée en 1934 a été instituée officiellement par décret du 1er décembre 1949 (Journal officiel tunisien). Ce comité avait pour but d’entretenir la synagogue et le cimetière et de prélever les taxes sur la viande et le vin casher, de gérer les dons et les revenus du cimetière. Les pauvres de la communauté recevaient le pain azyme pour Pessah et des dons pour les fêtes.
En 1950, sa gestion était confiée à M. Elie Haddad (Président), Jacques Guez (Vice-Président), Maurice Attal (trésorier) et Emile Cohen (secrétaire). Emile Lévy était délégué du gouvernement auprès du comité d’administration de cette caisse de secours. Se succédèrent à ces postes les années suivantes, Fraji Msika, Georges Baruch et Gaston Atlan.
Le cimetière (acquit par la communauté en 1937 pour un franc symbolique auprès des autorités françaises) était situé à Sidi Yahya. Une cinquantaine de personnes y sont inhumées.
La communauté juive de Ferryville
Si l’on tient compte des statistiques officielles du gouvernement tunisien concernant la population juive tunisienne de Ferryville, on note qu’ils étaient 70 en 1921, 323 en 1946 et 179 en 1956. (Cette diminution s’explique par le début de l’émigration des familles vers Israël, la France ou même le Canada). Les premiers juifs sont arrivés des alentours à Ferryville en 1913. A ces nombres, doivent s’ajouter des familles de Juifs français. Ce qui donnerait par exemple en 1936 : 285 juifs au total, en 1946, 484 juifs et en 1956, 269.
Jusqu’en 1942, la communauté juive se composait d’environ 25% d’ouvriers ou employés de l’arsenal et de la marine, de 20% de commerçants (artisanat, cabas en cuir, poteries, bijoux en argents, bonneterie, tissus, électroménager, etc…) et 12% d’artisans. Leur venue à Ferryville a été essentiellement motivée par des raisons économiques, ils venaient tout simplement y chercher du travail.
Quelques noms de familles : Cohen, Fitoussi, Guez, Jami, Lelouche, Msika, Setbon, Baroukh, Ben Ezra, Berreby, Bensimon, Chemla, Nahoum, Attal, Berda, Haddad, Lahmi, Sebag, Safar, Taïeb, Zeitoun, Madar, Demri, Boukhris, Gozlan, Haccoun, Hassoun, Krief, Maatouk, Lévy, Saada, Tahar, Zarka, Baron, Mamou, Pariente, Junès, Narboni, Hagège,Méguidès, Seknazi, Uzan….Ces noms de famille sont à l’image de la majorité des juifs de Tunisie : origine diverse qui témoigne de successives émigrations de Palestine, d’Italie, d’Espagne. Et ces juifs venus d’horizons différents vont constituer la communauté juive de Ferryville.
Au tout début, les offices religieux avaient lieu chez les particuliers, puis se firent dans un local de la rue Hoche. Le nombre de fidèles augmentant, ils ramassèrent de l’argent pour acheter une maison rue Marceau, avec deux logements : l’un pour le rabbin, le second aménagé en synagogue (inaugurée en 1937).Après la seconde Guerre mondiale, la maison fut vendue pour un autre projet de synagogue qui ne vit jamais le jour. La petite synagogue resta en fonction jusqu’au départ des derniers juifs.
Le premier rabbin (également boucher) fut Lalou Aboujdid de Bizerte en 1933. Puis se succédèrent les rabbins Fradgi Zeitoun (1934-43), Nessim Msika (1943-51), Aron Boukhris (1951-56), Rahamin Assuïed (1956-58), et le dernier, Raphaël Madar (1961-62).
Le shabbat et les fêtes, la synagogue connaissait une assez bonne fréquentation. Peu de juifs construisaient leur soucca et tous se réunissaient pour Souccot sous celle de la synagogue. A Rosh HaShana et Kippour, les fidèles se retrouvaient souvent à l’extérieur de la synagogue trop petite alors… Pour Pourim, les enfants faisaient éclater des pétards pendant la lecture de la Meguila au grand désespoir du rabbin qui avait bien du mal à officier. Les membres de la communauté venant d’horizons différents, il y avait parfois quelques tensions pendant les prières et les offices, mais tout finissait par rentrer dans l’ordre à l’occasion du Yom Kippour.
Il y avait une boucherie cachère. Après le rabbin-boucher Aboujdid, ce fut Meyer Sebbag qui vint s’installer de Mateur. Le nombre de mariages mixtes a été insignifiant durant toutes ces années malgré un environnement non-juif très important.
Une Caisse de Secours et de Bienfaisance créée en 1934 a été instituée officiellement par décret du 1er décembre 1949 (Journal officiel tunisien). Ce comité avait pour but d’entretenir la synagogue et le cimetière et de prélever les taxes sur la viande et le vin casher, de gérer les dons et les revenus du cimetière. Les pauvres de la communauté recevaient le pain azyme pour Pessah et des dons pour les fêtes.
En 1950, sa gestion était confiée à M. Elie Haddad (Président), Jacques Guez (Vice-Président), Maurice Attal (trésorier) et Emile Cohen (secrétaire). Emile Lévy était délégué du gouvernement auprès du comité d’administration de cette caisse de secours. Se succédèrent à ces postes les années suivantes, Fraji Msika, Georges Baruch et Gaston Atlan.
Le cimetière (acquit par la communauté en 1937 pour un franc symbolique auprès des autorités françaises) était situé à Sidi Yahya. Une cinquantaine de personnes y sont inhumées.
4.173 / 5.000
Vertaalresultaten
Vertaalresultaat
הקהילה היהודית של פריוויל
אם ניקח בחשבון את הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים של ממשלת תוניסיה בנוגע לאוכלוסיית יהודי תוניסיה של פריוויל, נציין שהם היו 70 ב-1921, 323 ב-1946 ו-179 ב-1956. (ירידה זו מוסברת בתחילת ההגירה של משפחות לישראל, צרפת או אפילו קנדה). היהודים הראשונים הגיעו מסביבות פריוויל בשנת 1913. למספרים אלה יש להוסיף משפחות של יהודים צרפתים. מה שייתן, למשל, ב-1936: 285 יהודים בסך הכל, ב-1946, 484 יהודים וב-1956, 269.
עד 1942 כללה הקהילה היהודית כ-25% מהעובדים או עובדי הארסנל וחיל הים, 20% מהסוחרים (מלאכה, תיקי עור, כלי חרס, תכשיטי כסף, גרביים, בדים, מכשירי חשמל ועוד…) ו-12% בעלי מלאכה. . הגעתם ל-Ferryville נבעה בעיקר מסיבות כלכליות, הם פשוט באו לשם כדי לחפש עבודה.
כמה שמות משפחה: כהן, פיטוסי, גז, ג'מי, ללוש, מסיקה, סתבון, ברוך, בן עזרא, ברבי, בנסימון, כמלה, נחום, אטל, ברדה, חדד, לחמי, סבג, צפר, טייב, זיתון, מדר, דמי, בוכריס, גוזלן, האקון, חסון, קריאף, מאתוק, לוי, סעדה, טהר, זרקה, ברון, מאמו, פארינטה, ג'ונס, נרבוני, האג', מגיידס, סקנאזי, אוזן… שמות משפחה אלה משקפים את רוב היהודים של תוניסיה: מוצא מגוון המעיד על הגירות עוקבות מפלסטין, איטליה, ספרד. ויהודים אלה מרקעים שונים יהוו את הקהילה היהודית של פריוויל.
בתחילת הדרך התקיימו שירותי דת בבתים פרטיים, ולאחר מכן התקיימו בחדר ברחוב הוצ'ה. מספר המאמינים גדל, הם אספו כסף לקניית בית ברחוב מרסו, עם שתי דירות: אחת לרב, השנייה הוסבה לבית כנסת (נחנך ב-1937). לאחר מלחמת העולם השנייה, הבית נמכר תמורת אחרת. פרויקט בית כנסת שמעולם לא ראה אור. בית הכנסת הקטן נשאר בפעילות עד עזיבת אחרוני היהודים.
הרב הראשון (גם הוא קצב) היה לאלו אבוג'דיד מביזרטה בשנת 1933. לאחר מכן הגיעו הרבנים פרדגי זיתון (1934-43), נסים מסיקה (1943-51), ארון בוכריס (1951-56), רחמין אסוייד (1956-58) . ), והאחרון, רפאל מדר (1961-62).
בשבתות ובחגים זכה בית הכנסת למספר רב למדי. מעט יהודים בנו את סוכתם וכולם התאספו לסוכות מתחת לזו של בית הכנסת. בראש השנה ובכיפור מצאו עצמם המאמינים לא פעם מחוץ לבית הכנסת, שהיה אז קטן מדי… לקראת פורים הציקו הילדים חזיזים תוך כדי קריאת מגילה, לייאושו הרב של הרב שהתקשה לכהן. חברי הקהילה שהגיעו מרקעים שונים, היו לפעמים מתחים במהלך התפילות והתפילה, אבל הכל בסופו של דבר חזר לסדר לרגל יום הכיפורים.
היה קצב כשר. אחרי הרב-קצב אבוגדיד, היה זה מאיר סבג שהגיע להתיישב במאטור. מספר הנישואים המעורבים לא היה משמעותי במשך כל השנים הללו למרות סביבה לא יהודית חשובה מאוד.
קרן סיוע ונדיבה שנוצרה ב-1934 הוקמה רשמית בצו מ-1 בדצמבר 1949 (הכתב העת הרשמי של תוניסיה). מטרת ועדה זו הייתה לשמור על בית הכנסת ובית העלמין וגביית מיסים על בשר ויין כשרים, לנהל תרומות והכנסות מבית העלמין. העניים בקהילה קיבלו מצות לפסח ומתנות לחגים.
בשנת 1950 הופקד ניהולו בידי מר אלי חדד (נשיא), ז'אק גז (סגן הנשיא), מוריס אטל (גזבר) ואמיל כהן (מזכיר). אמיל לוי היה ציר ממשלתי בוועדת הניהול של קרן סיוע זו. הצליח בתפקידים אלה בשנים הבאות, פראג'י מסיקה, ז'ורז' ברוך וגסטון אטלן.
בית הקברות (שנרכש על ידי הקהילה ב-1937 תמורת פרנק סמלי מהשלטונות הצרפתיים) היה בסידי יחיא. 50 איש קבורים שם.
שלום וברכה יוסי פרי,
תודה רבה על המאמר החשוב.
אני מחפש מידע על רבי חיים מסיקה, משפחה שלי.
הוא נהרג בהפגזות על בירזט במהלך המלחמה.
מאיפה המקור אשר צוטט במאמר?
האם יש לך מידע נוסף עליו?
תודה רבה,
אילן בוכריס
אילן שלום רב.
המקור הוא פנקס הקהילות תונסיה ולוב.
ראה מאמר על השואה אם רשימת הנספים
בהצלחה
סבא שלי היה רב בביזרטה למה הוא לא מוזכר באתר מורשת בביזרטה הרב הראשון (גם הוא קצב) היה לאלו אבוג'דיד מביזרטה בשנת 1933. לאחר מכן הגיעו הרבנים
למה סבא שלי לא מוזכר כבר ושוחט באתר שלכם
הרב הראשון (גם הוא קצב) היה לאלו אבוג'דיד מביזרטה בשנת 1933. לאחר מכן הגיעו הרבנים אחרים
אשמח לצרף אותו לרשימת הרבנים .אך שלחו לי ביוגרפיה שלו מי הוא במה עסק הזה ספרים חיבר .מי הרבנים שהיו בתקופתו בבנזרת .האם לימד בכותאב את ילדי העיר .
אשמח לעשות את זה
בהצלחה
יוסי פרי